גזר דין בתיק ת"פ 26657-03-12

הנאשם הורשע על פי הודאתו אמנם, אולם לאחר שמיעת עדויות התביעה, בביצוע עבירות של שוד לפי סע' 402 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ושיבוש מהלכי משפט לפי סע' 244 לחוק העונשין.

בתאריך 12.3.12 בשעות הצהריים, הלכה המתלוננת בת"א לאחר שיצאה מעבודתה, כשהיא אוחזת בידה במכשיר טלפון סלולרי מסוג אייפון.

בעת שהלכה ברחוב התקרב לעברה הנאשם, חטף מידה את הפלאפון והחל לרוץ. המתלוננת רדפה אחריו, הצליחה לאחוז בחולצתו ואז דחף אותה הנאשם והפילה לארץ, המתלוננת התרוממה, חלצה נעליה והמשיכה לרדוף אחרי הנאשם, וכאשר הגיעה אליו, נתקל הנאשם בדבר מה ונפל, והפיל את הפלאפון מידו.

המתלוננת נטלה את המכשיר, הנאשם ניסה לחטוף אותו פעם נוספת מידה, אולם היא צעקה לעזרה ועוברי אורח עצרו את הנאשם.

לאחר מעצרו, התחזה הנאשם בכזב לפני השוטרים שחקרוהו בשם אדם אחר, ובגין זאת הורשע כאמור בעבירות כפי שפורט מקודם.

טענת הנאשם היא כי הוא פליט מסודן, ונמלט מארצו עקב רדיפות וחשש מוחשי לחייו. הוא הגיע למצרים, אולם לא הצליח למצוא שם מקום עבודה ולהיקלט, ולכן הגיע לישראל, אולם גם כאן לא התאפשר לו לעבוד במקום מסודר, מאחר שלא קיבל אשרת עבודה.

לטענתו היה שיכור בעת ביצוע המעשה.

ב"כ הנאשם ביקש להקל עימו בנימוק שמדובר ברף תחתון של אלימות שהיא על סף השוד בלבד, ולמעשה מהווה עבירה של תקיפה לצורך גניבה, והצביע על ארועים חמורים יותר שבגינם הוגשו כתבי אישום נגד נאשמים אחרים לבימ"ש השלום, ולא לבימ"ש המחוזי.

אין אפשרות להתייחס לטיעון זה. התביעה היא הגורם המוסמך להחליט לאיזה בימ"ש יוגש כתב האישום, וגם אם טעתה בשיקול דעתה והגישה כתב אישום חמור שניתן היה להגישו לביהמ"ש המחוזי, בפני בימ"ש השלום, אין בכך כדי לחייב את ביהמ"ש בעת גזירת הדין, אלא ביהמ"ש שוקל את כתב האישום כפי שהוא בפניו.

עוד טען הסניגור כי יש להקל עם הנאשם עקב היותו פליט, שמחמת מצוקה וחוסר האפשרות למצוא מקום עבודה, נאלץ לגנוב כדי לשלוח למשפחתו בסודן כסף למחייה. גם טיעון זה אינו יכול להתקבל, ובוודאי שלא לקבל אישור ע"י ביהמ"ש.

נכון הדבר שמצבם של הפליטים שהגיעו לישראל אינו קל, אולם יש לזכור כי הם הגיעו לכאן מרצונם ולא בכפייה, וגם הגעתם לא נעשתה במישרין לישראל, אלא קודם הגיעו למצרים, ורק כאשר מצאו שרמת החיים שם אינה מתאימה להם, ואינה מספקת את צרכיהם, החליטו להגיע לישראל.

אפשר אולי להבין, גם אם לא להצדיק, אדם הגונב לחם מסופר מרקט כדי לשבור את רעבונו, אולם לא ניתן בשום אופן להשלים עם עבירות רכוש שמבוצעות באלימות.

עוד נטען כי אין לייחד את אוכלוסיית הפליטים ומהגרי העבודה הזרים שמגיעים לישראל ללא אישור, מיתר העבריינים הנשפטים במדינה, ויש לגזור את עונשם באותה אמת מידה.

הדבר נכון, אולם כאשר מתגלית בפני בימ"ש תופעה שהופכת למכת מדינה, ותופעה זו מיוחדת לסוג מסויים של אוכלוסיה, חובתו של ביהמ"ש להגן על הציבור מפני תופעה זו, וכל טענה שמדובר בהפלייה או בגזענות, דינה להידחות בתוקף.

בת.פ. 37941-01-12 מ.י. נ' כברי אנגסום, בביהמ"ש המחוזי בת"א (לא פורסם) נידון עניינו של אדם שהיה מעורב בשוד יחד עם אדם אחר ותלש בכח את תיקה של המתלוננת, תוך שימוש באלימות.ביהמ"ש קבע כי אותו אדם קיבל את הגנת המדינה מכח אמנת האו"מ בדבר הגנה על פליטים, אולם לאור ריבוי המקרים של מעשי שוד ע"י פליטים ומהגרי עבודה, וכדי להגן על אזרחים תמימים, ובעיקר כאשר מדובר בנשים המהלכות ברחוב וחוששות ללכת לבדן שמא יותקפו לצורך נטילת רכושן, קבע ביהמ"ש כי חובת ביהמ"ש היא להגן על אזרחים אלה ולהעביר מסר חד משמעי כי ביהמ"ש לא יתן ידו למצב שבו חוששים אנשים לצאת מבתיהם או ממקום עבודתם וללכת חופשי ברחובות העיר.

עוד נקבע כי מדינת ישראל נותנת מקלט לאנשים נרדפים, אולם עליהם להבין שכנגד זאת, מוטלת עליהם חובה לכבד את חוקי המדינה ולא להיות מעורבים במעשי שוד אלימים.

ביהמ"ש הינו אחד הגורמים ברשויות המדינה, שתפקידה להעניק בטחון לאזרחים, ואחד מהאמצעים שבידו הינו הטלת עונשים חמורים, שיהיה בכוחם להרתיע אוכלוסיה מסויימת מביצוע עבירות מסויימות, דוגמאת הארוע שבפנינו.

באותו גז"ד נסקרה מדיניות הענישה בבתי המשפט המחוזיים, ונקבע כי לאור ריבוי מקרי השוד המבוצעים דווקא ע"י סוג זה של אוכלוסיה של פליטים ומהגרי עבודה בלתי חוקיים, השוהים בישראל שלא כדין, יש לקבוע טווח ענישה לעבירות שוד שבין 3 ל- 6 שנות מאסר.

בתוך טווח הענישה, ייגזר עונש על פי חומרת העבירה באופן שהעונש יהיה הולם לחומרת העבירה, תוך התייחסות לחלקו של כל נאשם בפרשה, וללא התעלמות מנסיבותיו האישיות.